ברזיל

צרו עימנו קשר

כשירד המולטי המשרת בצוותו של אנטוניו רודריגז ארז'או, להרוות את צימאונו לאחר יום רכיבה נוסף, נצנצו גושים בקרקעית הנהר. הוא התקרב אל הגדה ושלח את ידו אל המים הקרים. שנים לאחר שיבחין המולטי בגוש המתכת שבידו וחיוך ממזרי ימרח על פניו, יגלה מחדש את המקום אנטוניו דיאס דה אוליברה שיהיה משוכנע כי מצא את הרמז לממלכת "אל דורדו". המלך הפורטוגלי דון ג'ואן ה-5 יכריז על ה"תגלית" כרכושו הפרטי. הרפתקנים יאספו את כל רכושם וינדדו אלפי קילומטר כדי לנסות את מזלם ובטנה של האדמה תתהפך עד שתקיא את העושר הגלום בה.

 לגלות את המרחבים של ברזיל עם אקו טיולי שייט >>>

כך יתחיל פרק חדש וסוער בהיסטוריה של הקולוניה הפורטוגלית בברזיל והוא יכונה ברקורד שלה, הבהלה לזהב!
מי לא מצא עצמו מתעורר מאוכזב מתוך חלום בו הוא עולה במעלה נהר כלשהוא באיזה "חור" בעולם, חבוש כובע קש רחב, בידו עת חפירה והוא מפשפש באדמה. והנה כשגוש זהב קורץ לו לפתע מקרקעית הנהר הוא נאלץ לוותר עליו ולחזור אל המציאות. במסעי למינאס ג'ראיס המדינה, בקשתי ללכת אחרי החלום ולדעת כיצד קמו לתחייה האגדות על מחפשי זהב ומהן היום.

הדרך

נפרדנו מחופיה של ריו ועלינו למרחביה הפנימיים של ברזיל. לאחר חצי שעה נסיעה מהאזור האורבני והצפוף טיפס האוטובוס על המדרונות הירוקים של ה"סיירה" (רכס). חלקה העיקרי של ברזיל היא רמה המשתרעת מהחוף האטלנטי ועד לאגני הניקוז של נהרות לה פלטה והאמזונס בגובה של 400-900 מטר. היא נופלת אל האוקיאנוס במדרונות תלולים ולפעמים אף בצוקים חדים המהווים מעין חומה טבעית המקשה את המעבר לפנים הארץ. הרמה נקראת סיירה דו מר ובתרגום קלוקל, רכס החוף. רק בשני מקומות פורצים נהרות את ה"חומה" הזו וזורמים אל האוקיאנוס. נהר הסאו פרנסיסקו לדוגמא, זורם לאורך 2600 ק"מ במקביל לחוף צפונה ללא יכולת לרדת אליו, עד שמוצא את הפרצה וגולש אל האוקיאנוס.
העיר הגדולה ריו נעלמה מאחור ואת מקומה תפסו כעת כפרים קטנים בעלי אופי קולוניאלי שהיו טבולים בצמחייה הטרופית. אחרי כ-60 קילומטר עברנו את עיירה פטרופוליס אשר אליה נהגו לברוח במאה ה-19 בני משפחת המלוכה מריו החמה ובה הקימו את ארמון הקיץ שלהם. כשהגענו לגובה של 900 מטר מעל גובה פני הים, נראו הכיפות הקרחות של ה"סיירה" כשהם נוגעות בעננים. דיימנטינה היתה האחרונה בשורה ארוכה של עיירות שעברנו בזו אחר זו. הרחובות המרוצפים באבנים, גגות הרעפים, הקירות הצבעוניים הדהויים שהזמן נתן בהם אותותיו לא התחברו לשום דבר אחר שכבר ראיתי ביבשת הזו. הייתי בתוך חלום.

ברזיל התגלתה בטעות גדולה של ספינה פורטוגלית קטנה. בשנת 1500 החליט פדרו אלווארס קאבראל הפורטוגלי, לשמוע לעצתו של וואסקו דה גמה האגדי.הוא הרחיק מערבה למרכזו של האוקיאנוס האטלנטי, כדי להמנע מלהשיט את אניות המפרש שלו באזור נטול הרוחות לאורך חופיה המערבים של אפריקה. כוונתו הייתה לשוט להודו, אך עד כדי כך סטה אלווארס מערבה שאנייתו נחתה להפתעתו, על חופיה המזרחיים של יבשת אמריקה. מכאן והלאה תדרוש פורטוגל מהאפיפיור את זכויותיה על ה"תגלית" ולא תרפה. קצת אחרי גילויה של אמריקה ולפני גילוי ברזיל קבע האפיפיור (שהיה הסמכות הבין לאומית באותה תקופה) את חלוקת הזכיות הבלעדיות על היבשות החדשות שזה עתה נתגלו. הוא מתח קוו דמיוני במרכזו של האוקיאנוס האטלנטי וקבע, את חלוקתו בין ספרד לפורטוגל. החוזה (טורדסיליאס) שנכתב, כלל את חופיה המזרחים של היבשת לטובתה של ברזיל.
הקולוניות הקטנות והמעטות התעקשו בתחילה להיצמד אל האוקיאנוס כדי לשמור על קשר הדוק עם המולדת, פורטוגל. להבדיל מההתיישבות הספרדית בצידה השני של היבשת, ולמזלם של הפורטוגלים, המגע עם שבטי הציידים האינדיאנים לא היגיע לידי מלחמות דמים כמו מלחמותיהם של ארנן קורטס או פרנסיסקו פיסרו הספרדים במערב. אך מאידך בחופיה של ברזיל לא נתגלו מתכות יקרות כפי שהתגלו לשמחתם של הספרדים בצדה המערבי של היבשת. הפורטוגלים הרגישו חסרי מזל. פרנסתם הראשונה של המתיישבים היה כריתת עצים שצמחו בסמוך לחופי האוקיאנוס, ומהם ניתן היה להפיק צבע אדום לטובת תעשיית הטקסטיל באירופה. צבעו הזכיר למתיישבים את צבע הגחל (בפורטוגזית BRAZA) האדום ומכאן הונחל שמה של הארץ כולה, ברזיל.

העיירה

דיימנטינה נמצאת בליבה של המדינה מינאס ג'ראיס, על סיירה אספיניאקו (?) ESPINHACO וסלעיה הם מהקדומים ביותר בברזיל. כמו יתר העיירות צמחה דיימנטינה בתקופת הבהלה לזהב. הסיירה מחלקת את מינאס ג'ראיס המדינה לשני אגני ניקוז. האחד דרך ריו (נהר) סאו פרנסיסקו הענק מערבה ודרך נהר הדוסה DOCE למזרח. זהו אזור בו שולטים בנוף גבעות ועמקים עמוקים. כמויות הגשם הגדולות השפיעו על צמיחת יערות בעבר, אך אלו נעלמו תוך כדי פתיחת מכרות ובירוא לטובת חקלאות. מכאן וצפונה, ישתנה לאט הנוף ויהפוך לאזורים יבשים מאוכלסים בדלילות המכונים סרטאו. בימים ההם קמו לאורכה ולרוחבה של מינאס, עשרות עיירות שבהם התרכזו ההרפתקנים מחפשי הזהב. מכולן ידועה דימנטינה ביופיה, בשקט שלה ובבידודה. אולי מכאן ניתן להבין כיצד נשתמרו בתיה בצורה טובה כל כך. דיימנטינה היתה ברת מזל, שכן נמצאו בה מרבצי יהלומים בנוסף למרבצי הזהב.
הלילה ירד על העיירה ואני נכנסתי לברזניו (בר קטן) דחוס והתקרבתי אל הדלפק. פניתי למולטי צעיר ושדוף, חבוש כובע מרופט, שהיספיק לתת שלוק של סרווזה (בירה) לפני שבירך אותי בפורטוגזית שוטפת והזמין אותי לחלוק איתו את שארית הבקבוק. שמו היה ג'רונימו והוא בדיוק האיש שחיפשתי.
למחרת הופיע ג'רונימו מחויך. בגדיו שלא ראו כביסה זמן רב איבדו כבר את הצבע הלבן המקורי שלהם. הוא משך את פרדתו וסימן לי ללכת אחריו. ירדנו ב"דרך העבדים" מדיאמנטינה אל הנוף הקסום. בתיה של העיירה נבלעו מעבר לרכס הגרניט. רכסים נוספים הקיפו את העיירה מכל עבריה. מלמעלה נראה הנהר מתפתל בצבעו האדום. ירדנו אל הגדה והלכנו כברת דרך לאורכה. על הפרדה היתנדנד מצד לצד צרור כלים המהווים את ציודו המקצועי של "מחפש זהב". היתה שם עת חפירה, מכוש, מין מגרפת עץ רחבה, קערית עשוייה מקוקוס וצלחת עץ שטוחה בעלת צורת קונוס הנקראת בפי המקומיים באטייה BATEIA. גרונימו היסביר לי שמקור הצבע האדום במים הוא בכמויות הסחף הגדולות שהנהר מכיל, וזה בדיוק מה שהוא מחפש. לאורכו של הנהר היו מחפשי זהב הנקראים שם "גריפרוס", עסוקים בקדחתנות בניסיונות לגלות בבטייה כמה גרגרי זהב. במרכז הנהר נראו סכרים קטנים שניבנו כדי לנתב את הזרם אל המקום בו ייחלש וכך יוכלו לשקוע בו חומרי הסחף דקי הגרגר. איים וגלי אבנים צצו מתוך המים החומים ורמזו על הניסיונות לסלק את ה"פסולת" כדי לסנן את הגרגרים הזהובים.
ג'רונימו התקרב לגדה וניגש לפרוק את הכלים. בסנדליו הבלויות נכנס למים והחל לגרוף את האבנים שבקרקעית. כשהתמלאה התעלה בסחף, העלה חופן חול אל המסננת וניפה את האבנים הגסות. את השארית סילק אל הבטייה, יצק מים והחל לסובב אותה בתנועות מעגליות רחבות. סיבובי הבטייה איפשרו לגרגירים הדקים להיפלט עם המים החוצה ורק גרגירי הקוורץ הגסים שקעו במרכזו של הכלי. מידי פעם קירב אליו ג'רונימו את הבטייה כדי לבדוק בדקדקנות את תכולתה. אחרי שהוסיף בה מים, בעזרת קערת הקוקוס המשיך בעקשנות לסובב שוב ושוב. לאט הופיעו מתוך החומר הטפל, גרגירים נוצצים שהתרכזו לכתם ברור במרכזה של הבטייה. ככל שגדל הכתם כך הלכו וזרחו פניו. ג'רונימו סימן עם בהונו הזקופה מעל אגרופו הקמוץ את שביעות רצונו...TODO BIEN הוסיף. הכל בסדר!!
הוא אסף בעדינות את הגרגירים לתוך קופסה קטנה ואטם אותה היטב. ג’רונימו חי הרבה מתחת לקוו העוני אם יש בכלל דבר כזה בברזיל. עבור כמות קטנה כזו של זהב יקבל ג'רונימו כמה ריאל (המטבע המקומי של ברזיל) שאולי יאפשרו לו להאכיל היום את בני משפחתו.
במהלך היום ניסה ג'רונימו את מזלו במקומות נוספים לאורך הנהר. גריפרוס אחרים שכמותו הילכו בין תקווה ליאוש. היו כאלה שלא הצליחו לעלות על הבטייה שלהם אפילו את כיכר הלחם לילדיהם והם דשדשו במים הרדודים עד רדת החשכה מחכים שישפר מזלם. לעומתם היו גריפרוס שהצליחו ואימצו שיטות מתוחכמות ויקרות יותר. לפחות במקום אחד עברתי על יד מנוע רועש של משאבה שהגדילה את תפוקת הסחף לסינון ובעליה החזיק קבוצת פועלים שעשו את העבודה הקשה במקומו. בנהרות אחרים באזור ראיתי גריפרוס שיצקו את הסחף שאספו מהנהר לתוך תבניות נחושת גדולות וערבבו את החומר עם כספית. תוך כדי טלטול התבניות באים במגע חלקיקי הזהב המפוזרים בחומר הסחף עם הכספית החופשית. החלקיקים מתמוססים ומתרכזים בסגסוגת חדשה שנוצרת ונקראת אמלגם AMALGAM. את סגסוגת יחממו אחר כך הגריפרוס כדי להפריד את הזהב ולמחזר את הכספית. שיטה זו גורמת לזיהום משמעותי מאד בנהרות ומסכנת את החי לצידו. בערב חזרנו לדימנטינה וג'רונימו חזר לביתו מחויך.
איש מהרפתקנים שהתיישבו בחופיה של ברזיל בימיה הראשונים של הקולוניה, לא שיער שבמערבה טמונים אוצרות זהב ויהלומים. אך עד שנודע עושרו של המערב הצליח צמח אחד לחולל מפנה משמעותי מאד בהיסטוריה ההתיישבותית של ברזיל. היה זה קנה הסוכר שיובא מהאיים האזורים. התנאים האקלימיים המיוחדים להם זקוקים גידולים אלו הפכו את צפון מזרח המדינה (נורדשטה) לאזור בו הוריקו שדות רחבי ידיים וקמו בזו אחר זו אחוזות בהם סחטו את מיץ המתוק ויצקו אותו לגבישי סוכר.
במהלך המאה ה-16 גדלו היקפם של השדות ותעשיית הסוכר הובילה את ברזיל לעידן חדש, בו קמה שכבת ברונים. הביקוש לסוכר הצריך שטחים גדולים ויותר ידיים עובדות, כתוצאה מהביקוש לכח עבודה החל מסחר עבדים מאפריקה ליבשת אמריקה ובעיקר לברזיל.
ממחנות שהוקמו לאורך חופיה המערביים של אפריקה, נדחסו העבדים לבטן האניה וחצו במשך 40 יום ואף יותר לצידו השני של האוקיאנוס. מי ששרד את הסיוט הנורא של השיט, את המחנק הצחנה והדזינטריה מצא את עצמו עומד למכירה מול אדוני החוות. כך התחיל הסיוט המתמשך האמיתי בו הוא "מצדיק" את קניתו על ידי אדונו בעבודות פרך.
תעשיית הסוכר שהאיצה את תהליך ההתיישבות של ברזיל, סבלה לקראת סוף המאה ה-16 מתחרות קשה עם מדינות אירופאיות אחרות שסיפקו סוכר מהאיים הקריבים. יותר מאוחר הפכה קובה יצרנית סוכר משמעותית. ה"קש ששבר את גב הגמל" היה כשאירופה החלה לגדל ולהפיק סוכר מסלק סוכר שגדלה בעצמה. הנורדשטה שהיה ספק הסוכר העיקרי לאירופה, החל אז את דעיכתו וכשתגיע המאה ה-19 יהפוך האזור לסמל העוני של ברזיל. דימוי שהנורדשטה לא נפתר ממנו עד היום.
עזבתי את העיירה ותפסתי את האוטובוס הראשון לאורו פרטו. שמה, זהב שחור מחבר אותנו בקלות לתקופה המדוברת אז הפכה להיות עיירת הכורים החשובה ביותר בברזיל כולה.
האוטובוס עצר מעל העיירה. מרחוק על קצהו של הרכס המוריק בלט כמו אצבע ענקית, המצוק של איטה קולומי. הבליטה המוזרה הזו נמצאת בגובה של 1752 מטר מעל גובה פני הים וכ-18 ק"מ מחוץ לעיירה. הסיפורים מרמזים על תפקידה כנקודת ציון למחפשי הזהב באזור. בעיירה אורו פרטו (זהב שחור) החלו האגדות על אנשים שהתעשרו ביום אחד ועל אחרים שמתו כשבשקיהם גושי זהב כבדים.
בתוך עמק נראו בתיה של אחת מהעיירות היפות שראיתי בברזיל. הרחובות התלולים הובילו אל תחתיתה. לאורכם בלטו בתים קולוניאלים שהסתיימו בגגות רעפים אדומות. בתוך הצפיפות הזו נפתחו כיכרות מסוגננות ואנשים מלאו אותם בשפה המתנגנת כל כך, פורטוגזית. ירדתי ברגל אל מרכזה על כביש מרוצף אבנים. הכביש התפתל לצידן של כנסיות ברוקיות ומתחת לבלקונים וחלונות שבלטו אל הרחוב בשלל צבעים. חציתי דרך קשתות לחצרות אחוריים שנפתחו לרווחה. חלקה הגדול של העיר נראה כמו מוזאון המשמר את התקופה בה התגלגל הזהב בנהרות ושמה היה אז "ווילה ריקה" המקום העשיר.

ויהפוך סוכר לזהב ועבד את אדוניו

באותה תקופה בה צומחת בצפון תשתיתה הכלכלית של ברזיל לתפארה, מקים המרטים הפורטוגלי אלפונסו דה סוזה את העיר הראשונה בברזיל. הוא בחר את החוף הקרוב לסאנטוס של היום וקורא לה, סאו וויסנטה. העיר סאו פאולו שנמצאת מול סאנטוס על הרמה, נוסדה שנים מעטות אחר כך.למעשה היה זה כפר שהקימו מסיונרים שביקשו להכניס את האנדאנים בני שבטי הטופי גווארני לחיק הנצרות. תושביה של סאו פאולו היו בני תערובת של פורטוגלים ואנדאנים. צאצאים אלו שחלקם היו פרי איסורים מיחסי אישות נסתרים, כונו ממלוקוס MAMELUCOS. הם נחשבו לאוכלוסיית שוליים, שחיה חיים שלוחי רסן ודיברו את שפת הטופי גווארני. מיקומה הטופוגרפי של סאו פאולו וניתוקה מייתר הישובים לא אפשרה לשלטון לחזק את שליטתו שם. תושביה נמשכו אל מרחביה של ברזיל. סקרנותם הובילה להתארגנויות של חבורות, שהצטיידו בנשק וחדרו הרחק הרחק אל מערבה של הארץ הבלתי מיושבת. חבורות אלו נקראו בנדראנטס BANDEIRANTES (דגלנים). תוך כדי מסעותיהם אל תוך ברזיל (האינטריור), הם נהגו לצוד את האנדאנים ולמוכרם כעבדים לחוות הסוכר אשר בחוף. הם היו הראשונים להכיר את מרחביה הפנימיים של ברזיל והם שפתחו את הצירים אל חבלי ארץ זו, אך תקוותם הגדולה היתה למצוא... זהב!
בסוף המאה ה-17 זכתה חבורה מאנשי סאו פאולו להגשים את החלום וגלתה את המתכת הנכספת. בליבה של הרמה הברזילאית נתגלה ריכוז של עופרות זהב וזאת היתה רק ההתחלה. כמה שנים אחרי גילוי הזהב נתגלו באזור יהלומים ומאוחר יותר יגלו כאן את המצבור הגדול בעולם של עפרות ברזל בנוסף לניקל מנגן ונחושת. השמועה התפשטה בברזיל כאש בשדה קוצים והחלה נדידה היסטרית לאזור מכל רחבי המדינה. כשהגיע הידיעה לאירופה עלו הרפתקנים על האניות וקיוו להגיע לחופי ברזיל בהקדם האפשרי כדי להיות בין חולמי החלומות ומגשימם. כמות הזהב שהופקה ב-50 שנות הפריחה ראשונות של האזור היתה שווה לכמות שהופקה אז בעולם כולו ולמזלם של הכורים, לא נדרשה עבודה מאומצת שכן המרבצים נתגלו קרובים יחסית לפני הקרקע. כשהלכו ורבו המכרות וברי המזל צברו הון החל השימוש בעבדים. הוטל עליהם חלק גדול מתהליך הכרייה, הפקת המתכות ועבודות פזיות שונות.
כשסוף סוף הגיע הידיעה למלך הפורטוגלי על עושרה הרב של הרמה הפנימית של ארצו הכריז המלך על המכרות והבצרים כעל רכושו הפרטי. הוא הטיל על הישובים מערכת מיסים כבדה ומי שקבל זכויות לכרייה, היה צריך להפריש חלק מכובד מהתפוקה לטובת המלוכה. כדי להגן על עושרו, הקים המלך מצודות וחייליו פיטרלו מסביבן באדיקות כדי למנוע הברחות. פקחים הגיעו לכל מכרה כדי לגבות את המס המלכותי. הבהלה לזהב הפכה לפניקה. שלחיו של המלך התיכו את הזהב ויצקו אותו למטילים. לאחר שהזהב נשקל ונירשם, הוא הועמס על אניות בנמלה הקטן של ריו שהפכה כעת למקום מושבו של נציג המלך במקומה של סלבדור.
בתקופה זו, הפכה אורו פרטו לאחת הערים העשירות בעולם. אמני ברוק הובאו לכאן כדי לבנות בה בתי החלומות ומבני הציבור. המתיישבים העשירים תרמו מכספם לבניית כנסיות מפוארות שקושטו בעלי זהב וכסף. בשיא תקופת הבהלה לזהב היו בה למעלה מ-100,000 איש (לשם השוואה בניו יורק חיו אז רק 50,000), רובם כמובן עבדים ומשרתים. ברוני הזהב רכשו מכל טוב. עצי ארז לבניה, סיגריות, אלכוהול ומיטב האופנה האירופאית מאנגליה והעושר שפע בעיירה. מספרים שאפילו לכורים הפשוטים היה כסף רב. מסביב לאורו פרטו מתפקדים עדיין מכרות זהב שתחילתם כמכרות מלכותיות בימים ההם.
גם באזור זה, כמו במקומות נוספים בעולם, מצוי הזהב כמתכת נקייה בסלעי יסוד, שבהם היו חדירות מגמתיות עשירות בקוורץ. כמות ניכרת של זהב מופקת מסלעים בהם התרכז קוורץ לאחר תהליך התכה והתקררות מחדש. מרבצי זהב מישניים מתקבלים לאחר שהסלע שהכיל זהב עבר תהליך בלייה ופירוק. תוך כדי הסעתם של הגבישים ע"י הנהר, שוקעים בצרים אלו באפיקו. את אלו יחפשו הגריפרוס בהווה. ככל שהתדלדלו הבצרים בנהרות, נאלצו הכורים לרדוף אחרי הזהב לתוך בטן האדמה ולרדת לעומקה.
להבדיל מחיפוש הזהב בנהרות, היתה הכרייה במכרות מקצועית יותר והצריכה השקעות גדולות יותר. מוסד העבדות פרח מחדש במינאס ג'ראיס בקנה מידה גדול. כל עבודות הכרייה ותהליכי ההפקה נעשו אז בידי עבדים שהועסקו לפקודת אדונם, בעבודות פרך שעות רבות מתחת אדמה ורבים מהם מצאו שם את מותם. העבדים השחורים עסקו לא רק בהפקת המתכות היקרות אלה כל סוגי העבודות שהצריכו כח פיזי או מיומנות מקצועית. תהליך הפקתו של הזהב החל מיד לאחר כרייתו מהסלע בבטן האדמה. הכרייה בעומק האדמה ללא אור וללא אוויר, תבעה עשרות אלפי קורבנות עד שחרור העבדים. רובם מתו כתוצאה מהעבודה המאומצת ומהתמטטויות בעקבות פיצוצי הדינמיט. לאחר שהעבדים היו מעלים את הקרוניות העמוסות בעופרה הכבדה אל מתקני ההפקה, החל תהליך ארוך בו הפרידו את החומר הטפל מהזהב.
כשביקרתי במכרות של העיירה מרינה שנמצאת סמוך לאורו פרטו, שמעתי על סיפורים בהם הצליחו עבדים, כמו צ'יקו ריי המפורסם לפדות את חרותם מיד אדונם בתקופת הבהלה לזהב. צ'יקו ריי, היה מנהיג של שבט אפריקאי לפני שהובא לברזיל והפך לעבד. כשהחל לעבוד ביקש צ'יקו מאדונו לעבוד בימי החופש שלו כדי לקנות את חרותו. הסיפור מספר שמיד לאחר שיצא צ'יקו לחופשי, הוא קנה מכרה קטן וברווחיו הצליח לשחרר את השבט כולו. סיפורים אחרים מתארים כיצד הצליחו עבדים להבריח זהב מהמכרות בהם עבדו בחורי השיניים שלהם או בשערות ראשם. בכמויות זהב אלו קישטו העבדים את כנסיותיהם.

טיולים הקשורים למאמר